מודוב בע"מ ואח' נ' מרים פולאק ואח'

החלטה

המבקשים (שיכונו להלן: "מודוב") הגישו נגד המשיבים (שיכונו להלן: "פולאק") בקשה לביטול פסק בורר. מדובר בפסק בורר שניתן ביום 21.2.01 – קרי לפני כ-9 שנים, ושאושר על ידי בית המשפט ביום 15.5.01.

הבקשה הנוכחית הוגשה ביום 7.9.09. עילות הביטול שנטענו בבקשה הן עילות מכוח ס' 24(10) ו-24(9) לחוק הבוררות התשכ"ח – 1968. מודוב טענו כי פסק הבורר ניתן על סמך עדות שקר ועל סמך הסכם פיקטיבי, וכי הראיות עליהן הם מבססים מסקנה זו הן ראיות חדשות, שלא היו ידועות ולא היו יכולות להיות ידועות להם בשקידה סבירה קודם לכן, משום שהם התגלו רק בחקירת משטרה בענין.

פולאק טענו כי יש לסלק את הבקשה לביטול פסק בורר על הסף.

פולאק העלו בבקשתם מספר נימוקים לכך שיש לסלק את התובענה על הסף. בישיבת יום 27.12.09, הוריתי לפולאק להודיע האם הם עומדים על כך כי הבקשה תידון לפני הדיון בתובענה לגופה. ביום 3.2.10, הודיעו פולאק כי הם מבקשים כי בית המשפט ידון בבקשה בנפרד, עוד בטרם הדיון בתובענה לגופה.

במסגרת הודעתם, חזרו פולאק והדגישו נימוק אחד, שהיה אחד הנימוקים לבקשה – הטענה לפיה הבקשה לביטול פסק הבורר הוגשה במועד שהוא מאוחר יותר מהמועד של 45 יום שנקבע בס' 27(ב) לחוק הבוררות.

פולאק טענו כי הבקשה לביטול פסק בורר מבוססת על עילת המירמה שנקבעה בס' 24(10) לחוק הבוררות. לטענתם, ההלכה הפסוקה קבעה כי כאשר מדובר בעילה מכוח סעיף זה, ניתן להגיש את הבקשה לביטול פסק בורר אף אם פסק הבוררות כבר אושר (כפי שהיה המקרה בענייננו). אולם, המועד להגשת בקשת הביטול בעילה זו הוא ארבעים וחמישה ימים "מהיום שנתגלו העובדות המשמשות יסוד לבקשה" (ס' 27(ב) לחוק).

פולאק טענו כי לשיטת מודוב, המועד בו התגלו להם העובדות הללו הוא סוף חודש יוני 2009 (פולאק טוענים כי מדובר ביום 23.6.09). לכן, היה על מודוב להגיש את הבקשה ביום 7.8.09 (או 14.8.09) לכול המאוחר. הבקשה הוגשה ביום 7.9.09 – קרי באיחור של 30 יום, ומהטעם הזה יש לדחות אותה.

פולאק הוסיפו וטענו בהודעתם מיום 3.2.10, כי לצורך הגשת בקשה לביטול פסק בורר, ימי הפגרה אינם באים במניין הימים (כעולה מספרה של פרופ' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, עמ' 171 והאסמכתאות המפורטות שם). לטענתם, טעות – אם קרתה – בחישוב המועדים, אינה מצדיקה את הארכת המועד להגשת הבקשה לביטול. עוד נטען כי די בהתנהלותם הקלוקלת וחסרת תום הלב של מודוב במהלך 9 השנים האחרונות, כדי לדחות את בקשתם – ועל כל פנים כדי לקבוע שאין מקום להאריך את המועד להגשת בקשתם לביטול פסק הבורר.

בבקשה לסילוק על הסף, פירטו פולאק את טענתם זו. הם טענו כי כאשר מוגשת בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר, יש להיעתר לה ולהאריך את המועד רק אם מוכחים שני תנאים מצטברים: האיחור מוצדק, ולמבקש יש סיכוי לזכות בטענותיו.

פולאק טענו כי שני תנאים אלה אינם מתקיימים בענייננו – משום שהאיחור בהגשת הבקשה נעוץ – כך נטען – רק בהתנהלות חסרת תום הלב של מודוב במהלך השנים (כפי שפורט בפרק ה' לבקשה לסילוק על הסף).

דיון

כפי שהובהר לעיל, פסק הבורר בענייננו אושר על ידי בית המשפט. בנסיבות כאלה, לאחר שפסק הבורר אושר, הדרך היחידה להגשת בקשה לביטול הפסק, היא הגשת בקשה המבוססת על עילת הביטול שבס' 24(10) לחוק הבוררות – שביחס אליה, כך נפסק, ניתן להגיש בקשת ביטול גם לאחר שפסק הבוררות אושר.

באשר למועדים הרלוונטיים, הרי לפי ס' 27(ב) לחוק הבוררות, היה על מודוב להגיש את הבקשה תוך 45 ימים מהמועד בו נתגלו להם העובדות המשמשות יסוד לבקשה. גם לגישתם של מודוב, הוגשה בקשת הביטול לאחר תום המועד של 45 יום מהמועד בו נודעו להם העובדות המשמשות יסוד לבקשה (שנודעו להם לשיטתם בסוף חודש יוני 2009).

ההלכה הפסוקה קבעה כי "אין לראות את ימי הפגרה כדוחים את הזמן הקצוב להגשת בקשות בענייני בוררות, ובקשות לביטול פסק בורר בכללן" (ר' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, וכן ה.פ. (ת"א) 817/08 דר. משה ויינברג עו"ד נ. אברהם דורון (כב' השופטת ענת ברון). לכן, המועד להגשת הבקשה לביטול חלף לכול המאוחר ביום 14.8.09.

ס' 27(א) לחוק הבוררות קובע כי בית המשפט "לא יזדקק" לבקשה לביטול פסק בורר שהוגשה לאחר המועד. הבקשה דנן הוגשה כאמור לאחר המועד.

יחד עם זאת, הסעיף קובע גם כי בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה אף אם כבר עברה "מטעמים מיוחדים שיירשמו".

מהם טעמים אלה? כאמור, בית המשפט מצווה לבחון במסגרת זו הן האת הטעם לאיחור, והן את סיכויי הבקשה. יוער כי טעם לאיחור אינו יכול להיות עצם התרמית הנטענת – שהיא הבסיס לבקשת הביטול. כאמור, ההנחה היא כי התרמית הנטענת נודעה למודוב בסוף חודש יוני 2009. נדרש טעם אחר, שיצדיק את הארכת המועד להגשת הבקשה מעבר לתקופה של 45 יום מהיום המאוחר ביותר בו נודעו למודוב – לשיטתם – כל העובדות הרלוונטיות.

עוד יש לציין כי אין די בטעות סובייקטיבית בחישוב המועדים – וטעות כזו כשלעצמה איננה טעם המצדיק הארכת מועד להגשת בקשה לביטול באיחור (ר' רע"א 4707/06 טנא סוכנויות לביטוח בע"מ ואח' נ. אחים לבקוביץ נובק מינמר ואח' (כב' השופטת פרוקצ'יה)).

האם קיים אם כן טעם להארכת המועד מעבר ל-45 יום הקבועים בחוק הבוררות?